<h1>הפרדס לרש"י הלכ' נדה</h1>
<h2>דף מז:</h2>
וצריכא אתתא (לכרכס) [לפרכס] את שערה (ולנכר) [ולנקר] את שיניה כדי שלא ימצא בה[ן] לא עצם ולא בשר ולא קיסם כדאמרי[נן], מעשה (של) [ב]שפחתו של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה ר[בי] טבילה אחרת. וצריכה תגלחת צפורנים כדי לינקר מן הזבל שלא [יהא] (י)חוצ[ץ] בפני הטבילה. והני מילי בשינים ובצפורנים הוא דחייצי, אבל בית הסתרים ובית הקמטין אין צריכין [טבילה. ואף על פי כן צריכין הדחא. כדתניא, בית הקמטים ובית הסתרים אינן צריכין] שיבא בהם המים. ואמר רבה בר [רב] (שילא) [עולא] נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לבא בו מים בעינן כדר' זירא, דאמר ר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [ושאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו]. והיינו דקאמר רבא בפרק אחרון דנדה לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה קמטיה במים. ו[אף] ע[ל] פ[י] שאינה צריכה לפתוח פיה ולהכניס מים בתוכה. דהא בית הסתרים היא, ולא בעי טבילה, אפילו הכי חציצה פסלה בה, כ[דרבי] זירא, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו. הכי נמי מקום הראוי לבא מים בעינן. והא ליכא למימר דכי אתמר הני שמעתתא (ב)[ד]חציצה במסכת נידה לטהרות אתמר, אבל לבעלה לא. ליכא למימר הכי. כדמוכח ביבמות בפרק החולץ [מ"ז ע"ב] דתניא וכל דבר שחוצץ בטבילה, חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה. והא נידה בנידה [לבעלה] מיירי, להתיר האיסור, דומיא דגר ועבד משוחרר, דאי בנידה לטהרות [לטהר את הטומאה], צריכה למימר דחציצה מיפסלא לטבילה. והא עיקר דחציצה גבי לטהר את האדם לטהרות כתיבא (ורחץ במים את (כל) בשרו וגו') וגבי נידה לא כתובה לא חציצה ולא טבילה כלל. אלא כולהו טבילת (ו)מהתם ילפינן להו [ד]חציצה פסלה בהן. ועוד (או) [אי] בטהרות מיירי [מאי שנא דנקט נדה טפי מטמא מת וטמא שרץ, אלא בודאי בנדה לבעלה מיירי] וא[ף] ע[ל] ג[ב] דאית ספרים דגרסי (במסכנת) [במסקנא] דההיא שמעתתא (ו)[ד]לית הילכתה ככל הני שמעתתא, כי איתמר נמי בטהרות אבל לבעלה לא. שיבוש גמור הוא. ולא גרסינן ליה, דהא מייתי סייעתא ממילתי דריש לקיש. וההיא מילתא לא דמיא מידי (כלל כוליה) [לכל] שמעתתא דאמרינן לעיל. והכי גרסינן לקמן [נדה ס"ז ע"א] אמר ריש לקיש אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה. ולא גרסינן, כי הא דריש לקיש, ובספרו של ר' יצחק בר מנחם הגדול לא גריס ליה. וכן הנהיגה אחותו מרת כללט משמו(ת) את בנות עירה. לחטוט שיניהם קודם טבילה. וכן השיב רבינו נ[שמתו] ע[דן]. והילך תשובתו. צריכות נשים בעת טבילתן (לחצות) [לחטוט] שיניהם. דא[ף] ע[ל] ג[ב] דבית הסתרים אין צריכין ביאת מים. מקום הראוי לבוא מים בעינן כר' זירא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו וכו' והבא לומר שלא אמרו חכמים כן אלא לענין טהרות, אבל ל[ענין] אשה לבעלה לא. שנינו בברייתא בגמרא דהחולץ ליבימתו, כל דבר שחוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משוחרר ובנידה, והכא ודאי לבעלה עסקינן, דאי לטהרות פשיטא, מ[אי] ש[נא] משאר טמאות, ועוד דומיא דעבד משוחרר וגר שאין טבילתן לשום טהרות אלא לאיסור והיתר, אבל אין להורות כן, שלא להוציא לעז על הראשונות. ועוד (דהווא) [דההוא] מעשה של בית רבי בשפחתו שטבלה ונמצא לה עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. [ו]אם תאמר יחיד(ה)א[ה] הוא, ויחיד ורבים הלכה כרבים, חדא, דמימרא היא וליכא דפליג עלה. ועוד דרבנן בתראי סמוכו עלה וקבעוה. דאמרינן דרש רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה וכו' עד מסקנא. וכולה ההיא שמעתתא מוכחא לענין [אשה] לבעלה. דאי לטהרות מאי שנא אשה. ובימי רבא לא היו טהרות, שמיום שפסקו מי חטאת כולנו טמאי מתים, ואין לנו טהרה עד שיבא מקוה ישראל לזרוק עלינו מים טהורים לטהרינו. שלמה בר' יצחק נ[שמתו] ע[דן].
